06.12.14
מודה היא בצחוקה \
צחי
כהן
ישבה
היא על קצה הצוק
מתבוננת
סתם כך בוהה.
רוח
קרירה על פניה נשבה
העיפה
ופיזרה לכל עבר
את
שיער ראשה.
שמלתה
הלבנה
הייתה
כה צחורה ויפה,
עת
נשבה הרוח אותה
כך
אל על גם נפנפה,
וטפח
מרגליה מידי פעם
אף
חשפה.
שקועה
הייתה היא במחשבות
וכלל
לא שמה את לבה לדבר
שמסביב
כלל מתחולל.
אף
לא לטפטוף שתחילה
על
פניה הכה קלות,
והפך
מיד לגשם זלעפות.
שמלתה
הצחורה שבתחילה כך הייתה,
כסחבה
לפתע על גופה נראתה.
שיער
ראשה שהתעופף
וברוח
התבדר,
הפך
להיות כספוג רטוב
ומראהו
רק הלך והתדרדר.
והיא
בשלה, כאילו דבר
לה
כרגע לא אירע.
מנותקת
וקפואה במבטה,
בגפה
המשיכה וישבה
כפי
שקודם גם הייתה.
לעבר
האופק סתם כך
צפתה
ואל המרחק רק בהתה.
כך
מידי שנה באותו היום בדיוק
מקפידה
היא את אותו מקום לפקוד.
מסדרת
בקפידה את שיער ראשה.
בוררת
את היפה מבין כל שמלותיה,
רק
אז ניגשת למקום ישיבתה
בתום
כל הכנותיה.
יושבת
ומביטה בהערצה
אל
פאר היצירה שלעינה כך נגלה
ואחר
פותחת עמו שיחתה.
מספרת
לו את כל אשר חוותה,
ואת
הדברים שגם עשתה.
בפניו
על מעשיה מתוודה,
ועל
כל שלמענה עשה
על
כך גם לו מודה.
בסיום
שיחתם לעבר קצה הצוק פוסעת.
פורסת
ידיה כך לצדדים
ומשמיעה
את קול צחוקה המתגלגל,
כך
בדרך זו בוחרת היא לו להודות
על
כל הטוב שעשה עבורה האל.
