31.03.18
כך בדיוק פעם היה \ צחי כהן
פעם
לפני שנים
הכל
היה פשוט
וקצת
יותר ברור.
אפילו
לשעות היום
היתה
אז משמעות
אחרת
ומעט שונה,
ממש
כמעט כמו
חוק
מדינה .
בכל
בית בדיוק
במרכז
הקיר כך בגאון,
היה
תלוי וניצב לו השעון.
על
סדר היום
ובצלילים
שונים
נהג
הוא להצביע,
גם
להזכיר וכמעט
על
כל דבר גם להתריע .
כשהרחובות
מילדים
היו
ריקים ושוממים,
לכולם
היה ברור ומובן
כי
זו שעת מנוחת הצהריים,
והשעה
כעת היא שתיים.
כשמחוגי
השעון רק נשקו
לשעה
ארבע,
ומבלי
שכלל ניתן כל אות.
המוני
ילדים שטפו בריצה
את
המדרגות,
והתאספו
תחת הבניינים
ובכל
הגינות.
נהגנו אז להשתולל ולשחק,
בחניית
הבניין,בכביש של הרחוב,
על
המדרכות וגם בחדרי המדרגות.
שיחקנו
במשחקים
שונים
הבנים עם הבנות,
תופסת,
חבל ומחבואים.
במגרש
פתוח וגם באולם סגור.
אבל
מכל, אהבנו בעיקר
את
משחקי הכדור.
בכל
מקום שהיה פנוי וגם אם לא.
לשתי
קבוצות מתחלקים
ולעיתים
נדירות באמת משחקים,
כי
עסוקים יותר היינו
במחלוקות
ובריבים
מול
החברים היריבים.
כמעט
מידי יום משחק חדש
היינו
ממציאים בהתאם לעונות.
אך
לא פחותה מכך, היתה ההנאה
בעיקר
להתווכח ואת החוקים
כל
העת רק לשנות.
כך,
ממקום למקום
ממש
כמוטרפים היינו רק רצים.
מעט
נופלים, גם נחבלים,
לעיתים
בוכים,
ממשיכים
ולבסוף הכל שוכחים.
בין
שש לשבע כשהשמש היתה שוקעת
וקשה
היה זה את זו לזהות,
אז,
גם כל האמהות בשכונה כמקהלה
וכאחת, את ראשיהן היו מיד מהחלון מוציאות.
בליל
של שמות בצעקות רמות
היו
נזרקות,
ובחלל
האוויר היטב היו גם נשמעות .
כי
אז הכול היה יותר פשוט
וכך
נהגו האימהות לילדיהן
לקרוא
והביתה לעלות.
כן,
פעם היה זה ריטואל קבוע
של
כל יום.
אותו
כך היינו מסיימים מאושרים,
ובעיקר מעצמנו מרוצים.
ובעיקר מעצמנו מרוצים.
עם
חיוך רחב שנסוך ומרוח על הפנים.
חבולים, מיוזעים
ומלוכלכים הביתה
עולים.
