07.07.19
דם מדמכם \צחי כהן
נדמה היה כך בתחילה כי,
הייתה זו רק קולה של מחאה
בה
קהילה שלמה,
ביקשה
להוציא את תסכולה
אל
מול פני כל האומה.
השד
שהיה זמן רב נצור
רק
המתין הוא לשעת כושר.
וכשהגיע
מבחינתו העת,
יצא
כאחת כקללה
ובכל
עוצמתו את כול
שנקרה
בדרכו, גם כילה.
ליבה
הוא את זעמו ותסכולו
על
כל סמל, מוסד וממסד.
כי
בעבר התעקש אליהם להשתייך
וכך, המשיך בשלו מהם זאת לבקש.
עד שלבסוף, מכל ניסיונותיו אלו גם התייאש.
משהבין
כי לקול בקשותיו כלל לא נעתרו
וכפי
שהיה בשלו כך גם נותר.
בער בקרבו החום
שרק התעצם ובתוכו שנים נצבר.
כך,
גדל והעמיק בתוכו הקיטוב
ובתוכה
נזרעו על קרקע רוויה
כעסו,
מרירותו ואכזבתו
גם
מאוכפי חוקיה של המדינה.
זוהי אותה הארץ שלאורך שנים
ליתר
בניה מכל קצוות העולם
ללקט
ולאסוף אותם תמיד התאמצה.
כך
גם לו עשתה ובזרועותיה
אותו
ואת עדתו אליה לקחה.
ומוטב
כי תבחן האם כראוי
גם
אותו כאחרים חיבקה היא ותמכה.
אמנם
חשים הנכם כמקופחים,
אולם,
האם נוכל בשל כך
גם
להצדיק מעשיכם!?
כי
הרי הפרתם בקיצוניות כל כלל
מכללי
המשחק
כלפי
אותם אלה שהנם
דם
מדמכם וחלק מעמכם.
