כך פעם היה\ צחי כהן

כך פעם היה \ צחי כהן

אז כשהיינו ילדים
שיחקנו במשחקים
ועשינו דברים ומעשים,
שלצאצאנו נראים היום
כה מוזרים ושונים.

מידיי מנומסים היינו,
עד כי לעתים היו זאת
באוזנינו לוחשים ומזכירים...
את הפתגם "לא הביישן למד..."
כדי שנדע כיצד עם מאווי
החיים להתמודד.

בילדותנו היטב ידענו כי,
"כל המרים יד על חברו נקרא רשע"
וש"דרך ארץ קדמה לתורה".
תמיד השתדלנו שלא לדבר בלשון הרע.
שהרי אלימות , אף אם רק מילולית
הייתה,נחשבה אז כחמורה .

כשהמורה לכיתה הייתה נכנסת,
בקימה את פניה היינו מקדמים.
וודאי שאת שמה הפרטי מעולם
על דל שפתותינו לא היינו מעלים.

כשהמנהל במקרה לביקור
הגיע וכך לכיתה נכנס במפתיע,
הפה היה מתייבש
וכל תלמיד החל מיד נוטף
ומהפחד מזיע.

אם רק הייתה לאוטובוס
עולה אישה הרה,

אדם קשיש או קשישה.
מיד היינו קמים ובצד כך נעמדים
ממעשנו כל כך מרוצים.
היו אף שביניהם מתחרים
מי הוא זה שמיהר יותר מחברו
לפנות עבורם את המושבים .

אז מה בעצם כאן קרה
שעם השנים הכול כך השתנה!?
הייתכן כי בנו ההורים טמונה הבעיה,
או שנבחר גם בכך להאשים את המדינה!?

הכיצד זה "כושפנו" ונכנסנו
אל תוך מערבולת התחרות.
בה נוטעים אנו בילדנו ביטחון
באמצעות החומרנות.

כך עם השנים לעתים שכחנו
את עובדת היותנו לילדנו הורים
כמו גם חלק ממכלול התפקידים.
אין האשם בהם כי אם רק בנו.

שהרי טשטשנו את הגבולות
שהיו בעבר לנו כה ברורים.

בכך, הפקרנו את המושגים
החשובים שבאמצעותם אותם מנחים.
המרות, הכבוד וההערכה
שחייבים להיות בין כל הורה לילד
ובפרט לאלו המשמשים

עדיין עבורם כחברים.