03.03.14
כך בערך זה
קרה \צחי כהן (סיפור עלייתם של עולי עיראק)
בסתר לבם לא משה
מהם אותה המחשבה,
לרגע אף לא אבדה לה התקווה.
ידעו הם לבטח כי בבוא היום
ידעו הם לבטח כי בבוא היום
קום תקום המדינה
ואליה יעלו כולם מלאי גאווה.
מדור לדור עבר זה החלום
בו ישובו היהודים לארץ אבותיהם
ויפגשו מכל קצוות תבל את אחיהם.
לכאן יתקבצו כולם,
אלו שהיו מפוזרים זה זמן רב
בכל רחבי העולם.
יגיעו ויחיו בצוותא יחדיו,
העולים ממזרח ומצפון
ויתר אחיהם מדרום ומערב.
חלפו עברו מאות שנים,
מאז נדדו הם ממקום למקום
ולבסוף התיישבו הם בבבל.
רצה כך הגורל ומזלם צלח
כי בדורם נקראו לשוב
בחזרה לארץ ישראל.
ביום שיגרתי בשנת 1950
הגיעו אליהם מספר אנשים.
מחויטים היו בחליפותיהם
והזדהו כשליחי הסוכנות הם בפניהם.
הבינו מיד כי זוהי הזדמנות נדירה מבחינתם,
בו התיר לראשונה השלטון את
עזיבתם.
ארזו לילדיהם מעט בגדים ומזון
והובילו את כולם אל המטוס בחיפזון.
את כל רכושם וממונם
הותירו כך מאחור,
רק בכדי שיורשו לעלות לארץ הקודש
כך העדיפו את עתידם לבחור.
בהגיעם למחוז חפצם,
לא ידעו מימינם ומשמאלם
כעדר עמדו הם המומים,
דבר ואף חצי ממנו כלל לא מבינים.
לראשונה פגשו באחיהם מהמערב,
שהגיעו ארצה ברובם
אף הם לא לפני זמן רב.
במעט נראו כולם שונים לעומתם,
באופן לבושם ,שפתם ותרבותם.
תחילה לא ידעו אנשי הממסד בהם כיצד לנהוג
וחששם עליהם רק הלך וגבר,
שמא הביאו עימם לכאן סוג של חיידק זר.
התייעצו והחליטו פה אחד
שלכולם כך רק ייטב.
ומיד זאת ביצעו ולכולם כך עשו,
ב"פליט" עם רעל את כל
העולים מארצות ערב מיד ריססו.
העולים מארצות ערב מיד ריססו.
במהלך קליטתם בתוך עצמם
היו לרוב הם מכונסים,
בראשיהם סתם כך היו
מהנהנים כאילו מבינים
מהנהנים כאילו מבינים
את השאלות ששאלו הפקידים.
בשל קשיי השפה והתרבות
שהיו אז בין כולם כל כך שונים,
גבר רק הבלבול שגם כך
היה כה רב בכל המובנים.
בקליטתם נשאלו לשמם הפרטי
ולשם משפחתם
אך לא תמיד ידעו "הוותיקים"
כיצד זאת להגות בשל השוני של שפתם.
כך גם בעניין תאריכי הלידה
שנסמכו בעיקר על פי הזיכרון
ורק כאשר קרה מקרה
ומי מהם נולד בסמוך לחג,
ומי מהם נולד בסמוך לחג,
יכלו לומר את תאריך לידתו כמעט במדויק .
על כן לחלקם העניקו בזמן הקליטה
שמות עבריים וכן קבעו להם בערך
גם את תאריכי הלידה
על גבי תעודות העולים את כל אשר קבעו,
בחותמת גם חתמו.
בסיום הליך הקליטה
אל המשאיות והאוטובוסים
את כולם הובילו ולקחו,
ומבלי שידעו לאן מועדות
פניהם
בעיר טבריה את עצמם לפתע הם מצאו.
בתוך שדה גדול כך היו פזורים,
להם מבנים שנראו די מוזרים.
ברי המזל קיבלו את הצריפים,
האחרים את הפחונים
ולמסכנים נותרו האוהלים..
בכל לילה שהשמש כבר שקעה
שלטה בחוץ היטב העלטה.
המשפחה הייתה מתכנסת "בביתה".
בפי הפקידים נקראו בתים אלו "שיכון עולים"
אך עבור הדיירים תיזכר תמיד
כ"תקופת הצריפונים" .
מאז עלו ארצה שונים
וקשים הפכו להיות חייהם.
שפת אמם השגורה בפיהם,
כלל אינה מוכרת למי משכניהם.
בתי האבן המרווחים
להם הורגלו כל השנים,
הפכו לפחונים ישנים.
כך בילו הם את ימי החורף הקרים
עם מי הגשמים שהיו חודרים
אל תוך הצריפים
ואת כל תכולתם היו מציפים.
המציאות החדשה
לנגד עיניהם נגלתה
ובחוזקה על פניהם גם טפחה.
חלומם המתוק לא נשאר כשהיה
ומיד לטעם מר אותו הפכה.
אט אט חלפו עברו להם "ימי הצנע "
והפכו מחודשים לשנים.
משפחה ענפה הייתה היא
עם זוג הורים ולה עשרה צאצאים.
כעבור שמונה שנים
נולד במשפחה ה"צבר" הראשון
ועבורם היה הוא גם לבן הזקונים.
עם הזמן למדו
זאת האחים הגדולים
כיצד לחלק את המעט
ומעצמם אף לחסוך,
כדי שיוכלו את אחיהם הקטנים
לחנך ובהם לתמוך.
קשיים רבים בתחילת דרכם עברו,
אך על כל מחסור יחדיו התגברו.
הייתה זו לכולם תקופה אחרת ושונה,
כי אז למעשה רק קמה ונולדה המדינה.
