29.09.2020
מתי תגיע העת \צחי כהן
החנויות במרכז השכונה
סגורות ומסוגרות.
גם גינת המשחקים
עומדת שקטה ומיותמת
חיוורת ונטולת צבעים,
ללא כל סימן ואף אות חיים.
בצד מתחת לספסל מונח
כדור דהוי ולא מנופח,
כאילו ממתין לבעליו
שמזמן אותו שכח.
ברחוב מתהלכים כולם
עטויי מסכות,
נמנעים את מבטם
אל האחר להישיר.
כמה גדול הוא הגעגוע
לדברים שהיו עד לא מזמן
פשוטים ושכיחים
ובפרק זמן כה קצר הפכו
להיות כמעט נשכחים.
מתי נוכל סתם כך,
לשבת בצוותא ולצחוק
על כל דבר כמעט.
ללחוץ את ידו של האחר
ולחבק בחוזקה את החבר.
כי המגע בקרבנו כמעט נעלם
והוא ממש חסר.
מתי תגיע העת שנחזור להצטופף ולהזיע
בהופעה חיה באחת ממדינות העולם,
לרקוד ולפזם את מילות השיר
בטירוף יחד עם כולם.
מתי נוכל להזמין מאות אורחים לחתונה
ללא כל הגבלה ומגבלה,
ומבלי שנחשוש
לנשק את החתן ואת הכלה.
ומה אם התנאי לכך
שהעננה מעלינו תחלוף,
יהיה להוכיח תחילה
שמתוכנו את כל הרע כבר הוצאנו
והפכנו מסביבנו את הכול לטוב!?
אילו רק נרצה וכך נעשה כולנו
מעט לשנות ולהשתנות.
אז במהרה וברוח התקופה,
חיינו ישובו למסלולם
ואולי לבסוף,
תוסר מעלינו גם זו המגיפה.
