נוף ילדותי \ צחי
כהן
עוצם את עיניי ומפליג בזיכרון.
מדלג
בין השדות והגידולים
ובאפי כבר עולה ריחו המתוק
של אוויר הממתקים.
התמונות בראשי
כתסריט מתחלפות
דרך הפרדסים
אל התפוזים התלויים
שנצנצו ונראו כיהלומים.
נזכר בממטרות הזקופות
שהתיזו לכל עבר מים,
גם בשורות הערוגות
שנדמה היה
כאילו
התחברו עם השמים.
פעם כשהפשטות
כאן שלטה,
הכול היה אחרת.
השקט בעיקר שרר
ובזיכרוני זה הדבר שנחרט
מימי ילדותי בכפר.
אז טיילנו בין כל השבילים,
כי היינו ילדים
שמחים ועליזים.
רק רצינו לטפס
על כל שביל וגבעה
וזה נמשך
עד לשעות החשכה
כשהשמש כבר מזמן שקעה.
באופק הרחק
החלו גם לבצבץ,
גושי בטון צבועים לבן
שהחליפו את כל הירוק
שהיה כאן מזמן.
אל עבר השדות והפרדסים
בשקט התקרבו
ופיסה אחר פיסה
אליהם לקחו ושאבו.
אותם גושים לבנים
שהיו אז מאתנו רחוקים
בכל מקום כיום מצויים.
על נוף ילדותי
מביט בגעגוע
אל אותם מרחבים
שהיו אז פרוסים
ונעלמו עם השנים.
