חלפו כמה עשורים,
התקופה השתנתה
ספק אם תשוב
להיות כשהייתה.
כאן נהגנו לטייל
בין השבילים,
טיפסנו, קפצנו, התחבאנו
והשתוללנו כיאה לילדים.
שורות ארוכות של עצים
מלאים בתפוזים
כיהלומים קטנים נצנצו
והפיצו ריחו של הפרי
אל המרחקים.
מרחב גדול ובו שדות
שהכילו בתוכם שורות רבות של ערוגות,
נזרעו בזרעים שאת קצותיהם
בקושי רב ניתן היה לראות.
באופק הרחק החלו לבצבץ
גושי בטון לבנים
מהם בתחילה היינו מתעלמים,
אך כעבור זמן
צמחו לבניינים גבוהים.
לעבר השדות והפרדסים
מדי יום החלו מתקרבים
ופיסה אחר פיסה מהם נוגסים.
אותם גושים לבנים
שהיו אז כה רחוקים
כעת בכל מקום מצויים.
בערגה לעבר נוף ילדותי
מעת לעת מביט
ובחטף מציץ אל אותם מרחבים
שהיו פרוסים ונעלמו עם השנים.
מנוף ילדותי והשקט שתמיד
שרר ונשמר מבלי שהופר.
נותרה רק תמונה שכך הייתה
ובזיכרוני היטב נחרטה -
קול צחוקם של הילדים וציוץ הציפורים,
שנהגו להתעופף בין צמרות העצים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה