12.01.14
הקול שנדם \ צחי כהן
במאומה
לא הבנתי
כשלעברי
כך שלחת מבטך.
אף לרגע לא שיערתי,
כי
בדומייה זו
שדמתה
לשתיקה מכוונת,
בתוכה
הסתתר קול זעקתך.
את
מסרייך התועים כלל לא הבנתי,
ואת
שהתחננת לקרבתי ולקרבי,
כדי
שמידייך אצילך
וממחשבותייך
אושיעך.
אף
את פעמיי לעברך לא שמתי,
לבסוף,מתקוותך
זו גם נואשת,
למרות
כי לא אחת ממני זאת ביקשת.
ואנכי
ספון, עסוק בעולמי הצר,
בצרותיי
טרוד הייתי,
את
זעקת קולך הגווע עד כי נדם
כלל
לא שעיתי ושמעתי.
כשיכור
שהתפכח משיכרונו
ומתרדמתו
לפתע הקיץ,
רוכן מעל מהלך חייו
ולתוכם
בחטף מציץ.
צופה
ובוהה בשלל הטעויות
תוהה
כיצד כך זנחתיך לאנחות.
בחיפוש
אחרייך גמעתי מרחקים,
עברתי
בדרכים ומקומות רבים.
נותרת
כך רק בדמיוני,
שרועה
את כלוחמת שזה עתה סיימה
את
הקרב על חייה.
מותשת
ועייפה, עודך
זוהרת וכה יפה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה